את ליל הסדר לפני 6 שנים חגגנו בקיבוץ לפי מיטב המסורת, שולחנות ארוכים וצפופים, מקהלה על הבמה, קטעי קריאה, והגדה מקוצרת וקצת אחרת…. אחרי שהילדים גמרו בקבוק מיץ והתייבשו מהמצות הגיע תור האוכל, תורנים עברו בין השולחנות עם עגלות נירוסטה עמוסות במרק קניידלך ומגשים מלאים בכל טוב הונחו על השולחנות.
בשלב הזה תמיד מתחיל מן זמזום אנושי, כולם מפנים מקום בין מה שנשאר מהגפילטא והחרוסת לאוכל האמיתי, באמצע הבלגן נשמעה צעקה! אחד התורנים הפיל מגש ורוטב רותח נשפך למישהי על הגב.
היא מיד יצאה והיה ברור שזו לא כוויה קטנה.
(אין קיבוצניק שלא חושש מהרגע הזה שבו קורה לך משהו בחדר האוכל שמכוון אליך מאות עיניים…סיוט נעורי!)
אני ועמית הסתכלנו אחד על השני, יש לנו משחת לבנדר חדשה שיכולה לעזור לה עכשיו! ולמנוע שעות של כאב, אני זוכרת את התחושה שבאמת ובתמים רצינו להציע עזרה ראשונה אבל איך עושים את זה? רצים אחריה? אמא של עמית הייתה פרקטית כמו תמיד, היא הכירה את הבחורה ובלי ספקות הלכה אליה הביתה ונתנה לה את המשחה.
למחרת קיבלנו טלפון הודיה מעומק הלב, הכאב ברובו עבר וההקלה הייתה מיידית, לא נוצרו שלפוחיות ,נשאר קצת אדום בנקודה עצמה וגם זה כבר הולך ונרגע.
זאת הייתה הפעם הראשונה שמשחה שלנו יצאה ככה לציבור הרחק מגבולות הקליניקה והבית. ולא סתם יצאה, יצאה מהארון בערב פסח ומאז אני עדיין מתרגשת בכל פעם שמשתפים אותי בסיפורי הגבורה שלה…
מבחינתי זה החופש המוחלט, לעשות את מה שאני אוהבת, להתפרנס מיצירה, ממעשה ידיים, לעשות משהו שכולו מכוון לטוב.
השבוע היינו ביריד מכירות לפסח בקיבוץ , כבר לא צריכים להסביר, אנשים מכירים את המוצרים, באים להשלים את החסר או לקנות למשפחה, נותנים אמון מלא.
זה לא מובן מאליו הפרגון הזה, והוא התחיל מליל פסח אחד שהיה לנו את האומץ להציע עזרה.
חג שמח ומבורך לכולנו, והרבה הרבה בריאות.
